על הפרת זכויות בתוכנה

כתבתי כאן בעבר על השוני המהותי והקשיים הקשורים בפריטים שמסווגים כחלק מעולמות הקניין הרוחני מול פריטים, שמסווגים כחלק מהקניין המוחשי. בקיצור נמרץ ניתן לסכם זאת בכך שפריטים המצויים בעולמות הקניין המוחשי קלים יותר להגדרה ולהגנה מעולמות הקניין הרוחני.

כך כדוגמה: כאשר אדם הינו בעלים של קרקע מוסדרת יתאפשר למצוא לכך הוכחה, דוגמה: רישום בטאבו או במרשם קרקעות אחר, יהיה קל להגדיר את זכויותיו ולהבין מה היקפן ומה ההגנה שלה יזכה ולכן יהיה פשוט יחסית לקבוע האם צד שלישי הפר את זכויותיו בקרקע וכפועל יוצא יתאפשר להעניק לבעל הקרקע סעדים מתאימים בגין ההפרה.

לעומת זאת, כאשר חברת הזנק טוענת, שהיא העומדת מאחורי פיתוח וכתיבה של תוכנה מסוימת, בעלת פונקציונליות ייחודית, הליך בירור זכויותיה של החברה מול צד שלישי הטוען, שאף הוא בעלים בתוכנה המממשת את אותה פונקציונליות או פונקציונליות דומה הוא הליך מורכב יותר.

דוגמה מוכרת הממחישה את הקשיים בבירור זכויותיהם של שני טוענים לזכויות בתוכנה בעלת פונקציונליות מסוימת ניתן למצוא בסכסוך, שהתגלע לפני כעשור בין חברת דנאל (להלן – "דנאל") לגיל סנפיר (להלן – "סנפיר"). באופן כללי ניתן לומר, שדנאל טענה, שסנפיר מפר את זכויותיה של דנאל בתוכנה המנהלת נכסים פיננסיים ותיקי השקעות, שפיתחה דנאל וזאת באמצעות תוכנה בשם פינאנסר אותה שיווק סנפיר ללקוחותיו. ההליכים המשפטיים בין הצדדים ארכו שנים ובמסגרתם מונה מומחה מטעם בית המשפט לבחינת התוכנה של דנאל מול התוכנה של סנפיר (פינאנסר) ובחינה האם אכן ניתן לקבוע שהתוכנה של סנפיר מפרה את זכויותיה של דנאל ובאיזה היקף.

באותו מקרה, בית המשפט קבע, כי סנפיר העתיק מתוכנת דנאל את שני השלבים הראשונים והמהותיים הנדרשים בפיתוחה של תוכנה, שלב האיפיון (הגדרת הדרישות) ושלב התכנון (העיצוב), וכי הפרת הזכויות הייתה בוטה ונועדה להתעשר על חשבון דנאל והפרה זאת אף נראית בשלב השלישי הוא שלב התכנות. כלומר, כאשר דנאל הוכיחה, ששלבי האפיון והתכנון בוצעו על ידה, באופן עצמאי, וכאשר סנפיר לא הצליח להוכיח זאת בהתייחס לפינאנסר, לא מביטים רק על התוצאה הסופית בדמות שורות קוד שונות, בשלב התכנות, אלא מקנים לדנאל זכות יוצרים בתוכנה המפיקה פונקציונליות זהה או דומה מאוד גם במקרה בו שורות הקוד של תוכנת דנאל ותוכנת פינאנסר לא היו זהות.

בסיום התביעה הראשונה קבע בית המשפט, כי סנפיר הפר את זכויותיה של דנאל והעניק צו מניעה קבוע האוסר על סנפיר להפר את זכויותיה של דנאל בתוכנה שפיתחה, וכן אסר על סנפיר "למכור או לשווק או להציג או לעשות כל שימוש או לתת שירות, תחזוקה או פיתוח נוסף לתוכנה שהיא נשוא כתב תביעה זה, או כל תוכנה דומה לה",  ופסק שעליו לשלם לדנאל פיצויים בגין הפרת זכויותיה.

במקרה בו היינו עוסקים בנכס מעולמות הקניין המוחשי היה פשוט לגלות האם ההפרה של הצד השלישי, סנפיר, נמשכת גם לאחר מתן פסק הדין וגם לפעול להפסקת ההפרה. ואולם, בנכסים מעולמות הקניין הרוחני, כדוגמת תוכנה, כדי לגלות זאת, דנאל הייתה צריכה להמשיך לעמוד על המשמר ולבחון את פעולותיו של סנפיר ולנסות לגלות האם הוא ממשיך בהפרת זכויותיה, לכאורה. כמובן, שבעולמות הקניין הרוחני יהיה קשה ליתן תשובה ודאית בקשר לכך, שכן בהתייחס לקרקע או מוצר מוחשי אחר, ככל שקיימת הפרה ניתן לגלותה בקלות יחסית ואולם בעולמות הקניין הרוחני, יכול כל צד שלישי (שאינו בהכרח סנפיר) להפר את זכויותיה של דנאל בתוכנה כאשר דנאל לא יודעת על כך או כאשר בפיו טענות, שהתוכנות אינן זהות ושהוא אחראי על פיתוח התוכנה באופן עצמאי.

לכן, בית המשפט העליון קבע בעבר, שמאוד מורכב ולא פשוט לקבוע האם בוצעה העתקת תוכנה של אדם "בשל האפשרויות הטמונות בשלב התכנות, ניתן להעתיק שלבים קודמים בפיתוח התוכנה מבלי שהדבר ייראה למראית עין ראשונית בתצוגה הוויזואלית על מסך המחשב".

במקרה דנן, לאחר תקופה נוספת דנאל הגישה תביעה נוספת לבית המשפט נגד סנפיר בטענה, שגם לאחר פסק הדין בתביעה הראשונה, סנפיר לא חדל להפר את זכויותיה של דנאל והוא עושה זאת בדרך של שיווק תוכנה אחרת בשם "תשואה" המפרה את זכויותיה או תוכנה, שפותחה על בסיס התוכנה המפרה, פינאנסר. לעומת זאת, סנפיר טען, שדנאל מסרבת להכיר בו כמתחרה לגיטימי ובמסגרת זאת הוא אינו מפר את זכויותיה. עוד טען, כי אמנם העתיק 5/6 מתוכנת פינאנסר (התוכנה המפרה) לתשואה, התוכנה החדשה שהוא משווק, ואולם לא מדובר בקוד מפר. סנפיר טען, שקוד מפר הוא רק קוד שגורם לוויזואליות של המסכים להיות דומה. כלומר, מפסק הדין עולה, לכאורה, שלשיטתו של סנפיר בפסק הדין לא נאסרה עליו הפרה כללית של זכויותיה של דנאל אלא נאסר עליו לעשות שימוש או פיתוח נוסף בתוכנה שהייתה נושא פסק הדין הראשון בין הצדדים.

בית המשפט דחה את הפרשנות של סנפיר זאת לאור פסיקה קודמת הקובעת, שהוויזואליות אינה תכלית הכל וניתן לקבוע שקיימת הפרה של החלק הממשי והמהותי בתוכנה גם במקרה בו התצוגה של התוכנות שונה.

בית המשפט קובע, כי יתכן להעלות על הדעת שימוש מינורי ברכיבים של תוכנת דנאל הישנה ככל שסנפיר היה מוכיח פיתוח עצמאי של שני השלבים המהותיים, שנטען שהפר בדרך של העתקתם.

כפי שצוין לעיל, קיימים שלושה שלבים מרכזיים בפיתוח תוכנה: שלב האפיון ושלב התכנון, שלגביהם קבעה הפסיקה שהם "השלבים החשובים והמרכזיים בהליך פיתוחה של תוכנת מחשב. הם אשר קובעים את המבנה הכולל של התוכנה, את עיצובה הפנימי ואופיה. עיקר הזמן המושקע בפיתוח תוכנה… מוקדש לשלבים אלו. השלב השלישי, שלב התכנות, הוא שלב טכני בעיקרו, אשר עניינו בתרגום עיצוב התוכנה ממצב של תרשימים סכמאטיים לשפת מחשב. הזמן המוקדש לו הוא מועט יחסית, ומידת היצירתיות הטמונה בו פחותה". בפסק הדין הראשון בין הצדדים לא נקבע, שהייתה העתקה של קוד המקור של תוכנת דנאל בשלמותו אלא שסנפיר העתיק רכיבים משמעותיים ומהותיים. המומחה מטעם בית המשפט קבע, שהממשק למשתמש ובסיס הנתונים הועתקו ומצא גם דמיון חזותי ופונקציונלי בין מסכים ופעולות שניתן לבצע בתוכנת דנאל לתוכנה המפרה.

הקושי של הטוען להפרת הקניין הרוחני שלו בעולמות התוכנה גדול היות שהפסיקה קבעה, שלא די בהוכחת דמיון מסוים בין התוכנות אלא יש להוכיח, שלנתבע הייתה אפשרות גישה לתוכנת התובע ולהוכיח שהדמיון בין תוכנת התובע לתוכנת הנתבע אינו פרי מקרה אלא פרי העתקה.

כמו כן, גם בהתייחס לטענת תובע, לפיה תוכנת הנתבע פגעה בזכויות היוצרים שלו יהיה עליו להוכיח, שהנתבע עשה את אחת הפעולות הקבועות בחוק זכויות יוצרים הכוללות גם העתקת "חלק מהותי" של תוכנת התובע, לא די בהעתקת חלק זניח. מה זה "חלק מהותי"? האם מתייחסים לכמה מתוכנת התובע הועתקה או למהותיות, כלומר האם חלק מהותי מתוכנת התובע הועתק? על כך משיב בית המשפט, שבודקים האם חלק מהותי מתוכנת התובע הועתק ולא בודקים כמותית כמה שורות קוד מתוך תוכנת התובע הועתקו.

שאלה נוספת שעולה היא האם אנו בוחנים את החלק המהותי בהתייחס לתוכנת התובע או בהתייחס לתוכנת הנתבע, שנטען שהיא מפרה את זכויות התובע? בית המשפט קבע, שהבחינה היא האם חלק מהותי מתוכנת התובע הועתק.

כלומר, ככל שהתובע יוכיח, שחלק מהותי מהתוכנה שלו הועתק על ידי הנתבע, כאשר לנתבע הייתה גישה לתוכנת התובע, לא תהיה משמעות ל"עטיפות" של תוכנת הנתבע בתוספות ופיתוחים כדי לנסות להקטין את החלק המועתק בתוך תוכנת הנתבע.

קשה לנסות לסכם הליכים משפטיים מורכבים, שנמשכו כעשור ואולם ניתן לציין, כי המקרה שתואר (באופן כללי ולא ממצה) משקף את ההבדל המהותי שבין זכויות בקניין מוחשי לבין זכויות בקניין רוחני והאפשרות להגנה על האחרונות והמשאבים הדרושים לשם עמידה על זכויות מי שטוען לבעלות בתוכנה. בשל המורכבות והעלויות הניכרות הכרוכות בכך לעיתים בעלי זכויות בתוכנה בוחרים שלא לפנות לייעוץ משפטי ולפעול להגנה על התוכנה, שפיתחו בעמל רב, בהתאם לאפשרויות הקיימות בדין, שהן מוגבלות הן מבחינת היקפן והן מבחינת הטריטוריה בה תחול ההגנה אך לטעמי, מוטב להגן חלקית מאשר לא להגן כלל.