למי שייכת תוכנה, שהוטמעה במערכות, שנמכרו?

עולמות התוכנה והזכויות בתוכנה בהם אני עוסק במשך שנים רבות, החל בעבודתי במשרדי עורכי דין מובילים, לאחר מכן כיועץ משפטי בחברת אמדוקס ובעשור האחרון כבעל משרד עורכי דין המלווה חברות ציבוריות גדולות ועד לסטארטאפים בני יומם, הם עולמות ייחודיים שיוצרים, לא פעם, סוגיות משפטיות ייחודיות, שאינן באות לידי ביטוי בעולמות המשפט המסחרי התעשייתי (low-tech), ומי שאינו חי את התחומים אינו מכיר את הנפקויות והדגשים, שצריכים לבוא לידי ביטוי בהתקשרויות של חברות העוסקות בתחומים אלה עם צדדים שלישיים.

כדי להסביר את הייחודיות של התחום אציג בפניכם מקרה שהגיע לאחרונה לבית המשפט המחוזי בו "הצדדים ככלל לא פעלו באמצעות עורכי דין אלא ניסחו מסמכים בעצמם" ותלמדו על הנזק שנגרם לחברה המפתחת תוכנה וכן על הנזק שנגרם לצדדים מהתדיינות משפטית ארוכה, סבוכה ויקרה. "מדובר במסמכים קצרים למדי, ללא פירוט וניסוח דקדקניים, והם נערכו בין צדדים אשר להם מערכת יחסים ארוכת שנים". המקרה עסק בחברה לפיתוח תוכנה (להלן – "החברה המפתחת") שתבעה חברה שעסקה בהפעלת מכשירי כספומט (להלן – "החברה המפעילה") וחברה נוספת לה מכרה החברה המפתחת את הפעילות הזאת (להלן – "החברה הרוכשת").

החברה המפתחת טענה, שהיא פיתחה תוכנה בתאום עם החברה המפעילה ומכרה לחברה המפעילה "רישיונות שימוש" בתוכנה. באופן כללי אציין, שרישיון שימוש הינו סט תנאים המסדיר את המותר והאסור למשתמש לבצע בתוכנה ומסדיר סוגיות משפטיות נוספות בין מעניק הרישיון למקבל הרישיון. באותו מקרה טענה החברה המפעילה, שרישיונות השימוש אסרו להעבירם לצד שלישי, כלומר הרישיונות הוענקו אך ורק לשימושה של החברה המפעילה. לימים החברה המפעילה מכרה את מכשירי הכספומטים (עליהם מותקנת התוכנה) לחברה הרוכשת.

לעומת זאת, החברה המפעילה טענה, שהיא הבעלים של התוכנה וזכויותיה אינן מצומצמות לזכויות שימוש. עוד טענה, שגם אם זכויותיה הן זכויות שימוש לא הייתה הגבלה על העברת הזכויות לצדדים שלישיים, דוגמת החברה הרוכשת.

איך מגיעים למצב בו ניתן לטעון טענות שונות באשר לזכויותיה של החברה המפעילה? מצב זה עשוי להתרחש כאשר הנושאים ונותנים משני הצדדים אינם מכירים ומבינים עד הסוף את ההשלכות של הזכויות הגלומות בתוכנה וכפועל יוצא מה ברצון המפתח למכור ומה ברצון הרוכש לרכוש וכיצד יש להציג את הדברים בהסכם המשפטי בין הצדדים. במקרה המתואר, צוין בפסק הדין שהצדדים בחרו לוותר על שירותי עורכי דין המומחים בתחומי התוכנה וניסחו בעצמם את ההסכם.

הנחת המוצא המקובלת בהתייחס לבעלות בתוכנה הינה, שבהיעדר הסכמה אחרת מי שיוצר את התוכנה הינו בעליה. במקרה המתואר בית המשפט הגיע למסקנה, שהבעלות בקוד המקור נותר של החברה המפתחת וזאת לאור הוראות ההסכם שנחתם בין הצדדים. כך כדוגמה נכתב בהסכם, שקוד המקור יותקן אצל החברה המפעילה "למשמרת". ככל שכוונת הצדדים הייתה שהבעלות בקוד המקור תעבור מהחברה המפתחת לחברה המפעילה לא היו מתקינים אצל החברה המפעילה את קוד המקור למשמרת אלא מעבירים אותו לבעלותה. בנוסף, באותו מקרה החברה המפעילה התחייבה לתשלום עבור התקנת כל רישיון כ"דמי רישוי חד פעמי". ככל שכוונת הצדדים הייתה שהחברה המפעילה תהפוך לבעלים של קוד המקור, החברה המפעילה לא הייתה צריכה לשלם דמי רישוי לחברה המפעילה עבור התקנת או שימוש בקוד המקור.

החברה המפעילה טענה, שמכך שניתנו לה זכויות בהסכם להתאמת רכיבים בתוכנה לצרכיה ניתן ללמוד שהחברה המפעילה היא הבעלים בקוד המקור ולא החברה המפתחת. טענה זאת נדחתה ובצדק על ידי בית המשפט. אמנם, בדרך כלל, קיימות מגבלות על מי שמקבל רישיון שימוש בתוכנה לביצוע פעולות שונות הכוללות התאמת התוכנה לשימושי מקבל הרישיון אולם אין בעובדה שהצדדים הסכימו, שמקבל הרישיון יוכל לבצע התאמות בעצמו כדי ללמד על ויתור החברה המפתחת על הבעלות בתוכנה.

משנקבע על ידי בית המשפט, כי החברה המפתחת היא הבעלים בקוד המקור הרי שנגזרות מכך זכויות שונות. כך קובע החוק, כי בעל קוד המקור יכול להעביר או למכור את הזכות והוא יכול לתת לגביו רישיון שימוש נצחי או רישיון שימוש לתקופה. כמתואר לעיל, החברה המפעילה רכשה רישיונות שימוש. בדרך כלל, עורכי דין המתמחים בתחומי התוכנה והפיתוח כוללים בהסכם רישיון השימוש בתוכנה סט כללים מפורט בהתייחס לאיסורים החלים על השימוש בתוכנה. במקרה המתואר לא נקבע בהסכם האם ניתן להעביר את התוכנה לצד שלישי אם לאו, ומכאן המחלוקת: האם שתיקה בהסכם מאפשרת את העברת התוכנה או שמא כדי להעביר את התוכנה לצד שלישי צריכה להיות הוראה מפורשת ברישיון התוכנה המאפשרת זאת?

לאור הלקונה (החוסר) בהוראה בסיסית ומשמעותית זאת בהסכם בין הצדדים, כאשר לא ניתן ללמוד על אומד דעת הצדדים באשר לאפשרות או אי האפשרות להעביר את הזכויות השימוש מהחברה המפעילה לחברה הרוכשת, לא נמצא נוהג פרטי (בין הצדדים) או כללי בתחום שאפשר להשלים את הלקונה בהתאם למנגנונים בחוק החוזים, קבע בית המשפט שכאשר אין מגבלה בחוק או בהסכם בין הצדדים על עבירות הזכות החברה המפעילה רשאית להעביר את רישיונות השימוש לצד שלישי (לחברה הרוכשת) ללא צורך בהסכמת החברה המפתחת. חשוב לציין, כי האמור הינו בהתייחס לרישיונות השימוש ולא לקוד המקור, שאותו קבע בית המשפט שאסור לחברה המפעילה להעביר לחברה הרוכשת.

באותו מקרה התגלה עוד, שהחברה המפעילה העבירה לחברה הרוכשת רישיון אחד יותר ממספר הרישיונות שרכשה מהחברה המפעילה. עניין זה, הינו נושא למאמר נפרד על ההתחשבנות בגין רכישת רישיונות והדרכים המקובלות לכך, אך יצוין, כי בית המשפט קבע בעובדות המקרה בו הייתה התחייבות לתשלום מראש לחברה המפתחת בגין כל רישיון נוסף שיידרש וזאת טרם השימוש, שהתקנת הרישיון הנוסף אצל החברה הרוכשת, טרם רכישתו מהחברה המפתחת עולה כדי הפרת ההסכם והפרת זכויות יוצרים של החברה המפתחת.

תיארתי בתמצית סוגיות העולות מפסק הדין החדש בעניין זה כדי להראות את המורכבות בהסכמים בעולמות התוכנה, הנזקים העצומים העשויים להיגרם לחברה שאינה מבינה זאת ומכינה את ההסכמים בעצמה וללא היוועצות בעורך דין המכיר את העולמות הללו ואת ההסכמים והמקובל בתעשיה.