כתבתי כאן בעבר, כי על עקרון יסוד בדיני החברות, שלפיו לחברה אישיות משפטית נפרדת משל בעליה ושהיא "כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד". הסברתי, שהטעם המרכזי העומד מאחורי עקרון זה הינו עידודם של משקיעים להשקיע בחברות כך שלא יחששו מסיכונים נוספים על הסכומים שסיכנו עת השקיעו את כספם בחברה תמורת המניות שקיבלו. סיכונים אלו כוללים חשיפה לתביעות של עובדים, ספקים, לקוחות, רשויות ממשלתיות ורגולטוריות ועוד.
כאשר אדם מנהל את עסקו באמצעות חברה בע"מ, כלומר חברה בה מוגבלת אחריותו של בעל המניות לסכום ששילם (או שאמור היה לשלם) בעבור מניות החברה, לאור עקרון היסוד בדיני החברות, שהוצג לעיל, היה ניתן להניח, ואולי גם לצפות, שפעילות במסגרת החברה לא תוביל לאחריות אישית של בעל המניות בה. אך חוק החברות מאפשר בהתקיים תנאים מסוימים "להרים את המסך", שבין החברה לבין בעלי מניותיה, מה שמאפשר לנושי החברה להיפרע מבעלי המניות.
קבוצת נושי החברה, עשויה לכלול גם את עובדי החברה אשר נקלעה להליכי חדלות פרעון ואשר מבקשים לקבל את מלוא שכרם והתנאים הנלווים, לרבות פיצויי הפיטורין. מקרים של תביעות עובדים, בשונה מתביעות נושים אחרים, נדונים בבית הדין לעבודה אליו מגיעים, מפעם לפעם, עובדים של חברות ומבקשים את יומם בפני בית הדין.
מקרה שהגיע לבית הדין לעבודה עסק בחברה שהתקיימה עשרים וחמש שנים והעסיקה עובד. בחברה זאת העמידו בעלי המניות ערבות לחובות החברה לבנקים. החברה פיטרה את העובד כאשר במקביל ניסתה להעביר את עובדי החברה אחרת, ניסיון שלא צלח. העובד קיבל מביטוח לאומי חלק מהתשלומים שהחברה חבה לו אך טען, שהחברה עודנה חייבת לו תשלומים בגין עבודתו בה. בית הדין האזורי לעבודה קיבל את טענת העובד וקבע, שיש להרים את המסך בין החברה לבין אחד מבעלי מניותיה, שניהל את החברה בפועל, בהיותו "הרוח החיה" מאחורי החברה. אולם, בית הדין האזורי דחה את התביעה לעשות כן גם בהתייחס לבת זוגו של בעל המניות, שהחזיקה במניות החברה בעצמה אך לא הייתה מעורבת בניהול החברה. תוצאה זאת קשה למי שרוצה להקים עסק ולנהלו, שכן אין כל בטחון שדרכו של העסק תצלח, תרווה הצלחות ותשיא רווחים ואז יעמוד היזם בפני חשיפה עצומה של חובות נושי החברה או לכל הפחות עובדיה.
על פסיקה זאת הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (ערכאת ערעור על בית הדין האזורי לעבודה). לאחר בחינת טיעוני הצדדים קבע בית הדין הארצי לעבודה, בניגוד לעמדת בית הדין האזורי לעבודה, שאין להרים את המסך בין בעל המניות, שניהל את החברה, לבין החברה כך שהחברה תמשיך להתנהל כאישיות משפטית נפרדת. בית הדין הארצי קבע, שאין די בכישלונה העסקי של החברה כדי לאפשר הרמת מסך בין החברה לבעל מניות, שניהל את החברה, גם בהתייחס לתביעות עובדי החברה וכל מקרה יבחן לגופו. באותו מקרה, כל שנות קיומה של החברה לא הוגשו נגדה תביעות של עובדים, מכאן למד בית הדין הארצי, שהחברה פעלה בצורה מסודרת תוך שמירת זכויותיהם של העובדים. עוד למד בית הדין הארצי על מאמצי החברה, באמצעות בעל המניות, להגיע להסדר עם חברה אחרת שתגרום להעסקת עובדי החברה המצויה בקשיים אצל החברה האחרת.
לאור נסיבות המקרה, בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי לא הובאו ראיות לכך שמנהל החברה עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לקפח את נושיה ומשכך אין להרים את המסך בין החברה לבעל המניות שניהלה.
קביעה חשובה נוספת היא שאין לראות בכך שבעלי המניות בחברה העמידו ערבויות אישיות לטובת חובות החברה בבנקים כעולה כדי "עירוב נכסים" של החברה ובעלי מניותיה. ערבות אישית זאת מוכרת לכל מי שהקים חברה וביקש לפתוח חשבון בנק אפילו ללא דרישה לקבלת אשראי. לכן, קביעה זאת של בית הדין הארצי נכונה ונטועה בפרקטיקה של עולם העסקים.
ודאי מוכרת לכם האמירה: "להצלחה אבות רבים אבל הכישלון יתום" אך העובדה, שחברה מגיעה אל סוף דרכה אינה מלמדת, שמי שניהל אותה מעל או כשל בתפקידו. הסיבות האפשריות לכך שחברה תסיים את דרכה רבות ומגוונות, בוודאי בימים בהם תנאי השוק המקומי, תנאי השוק הגלובלי והצרכים והרצונות משתנים במהירות רבה. במקרה, שהוצג לעיל, הגיע בית הדין הארצי לעבודה לאיזון הנכון בשימוש בהרמת המסך בין החברה לבין בעל מניות בה המנהל את החברה והחלטה זאת תאפשר למי שמבקש להקים חברה לא לחשוש לקבל החלטות הדרושות לחברה, בהתאם לנסיבות ולאותה שעה. יחד עם זאת, השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה צריך להיעשות שלא על מנת לקפח את נושי החברה או כדי לאפשר לבעל המניות להסתתר מאחורי החברה לפעולות פסולות אחרות.
ליצירת קשר באמצעות הוואצאפ